להביא ילד לעולם

תינוק נעזר באמא שלו ובכוח הדחיפה העצמית שלו בכדי להיוולד - זהו המאמץ הראשון שישקיע בחייו.

כאשר 'ילד בא אל העולם', הוא הרי לא עושה את הדרך הזאת לבדו. בהתחלה הוא מחובק על ידי המעגל הקרוב ביותר אליו: אבא, אמא (אבא-אבא, אמא-אמא ועוד) הדמויות המטפלות בו ודואגות לכל צרכיו, קרוב קרוב לגוף, עור בעור נוגע. לאט לאט מתרחב המעגל המשפחתי והמעטפת האנושית נמתחת למעגל קהילתי, אל קבוצת השווים ונוספת עוד השתייכות - קיבוץ, עיר, מושב ואחריה: מדינה. ארץ.

ואז יש את העולם. היום העולם מגיע אל ילד הרבה יותר מהר מבעבר, בעיקר בגלל הטכנולוגיה המואצת. והעולם פתוח לכולם (למרות שמאז ה-7.10 לישראלים הוא קצת נסגר). הסיפור שלי היום בעצם מסופר מנקודת מבט של אמא ליהלי, בתי הבכורה (24), שעשתה צעד ע-נ-ק (אותו אני מעריכה כ-9 בסולם האומץ), כאשר עזבה את הבית שלנו בקיבוץ יגור ועברה לארה"ב כשליחת הסוכנות היהודית.

כמאמנת NLP אני מזכירה לעצמי ש: "!It's not about me - it's all about her"

האמונה שלי ותפישת עולמי הנובעת ממנה היא שכל אחד מאיתנו - משפיע על העולם כולו, ולכל אדם בעולם יש תרומה מיוחדת במינה ובשביל להביא אותה ולהשפיע - ילד צריך למצוא בעצמו את הדרך שלו בעולם וללכת בה ואפילו לטוס אל הצד השני של הגלובוס. זה מאוד-מאוד קשה להיפרד מילד, בטח כשזה מעבר לאוקיינוס ומצריך התרגלות ל- Time zone חדש, אבל משהו בנקודת המבט הזאת של: "ה- עולם" מאפשר לי איזה שהוא רוגע פנימי וקבלה שזאת הזדמנות לצמיחה (עבור שתינו!) וזוהי דרך למימוש הפוטנציאל שלה. כשנמצאים בנקודה הזאת, בפשטות, שם ממש מרגישים את ההתרגשות והסקרנות לגבי השינוי שמתחולל סביבנו בכל רגע. כן, לכל אחד ואחת מאיתנו יש חלק בתנועת הכדור הסיבובית הזו - של העולם. 

אני מביטה אחורה אל הילדות של הבכורה שלי: בגיל 3.5 עברה איתי ועם אחות קטנה (בת שנה!) לבית חדש בקיבוץ כשנפרדתי מאביה שנשאר בעיר. הרבה אחריות על ילדה צעירה: לצד ההשתלבות בחברת הילדים ובגן הקיבוצי החדש, גם לתווך את המעברים בין הבתים של אמא ואבא לאחותה התינוקת.

כבר שם נבט הזרע של היציאה מעצמה, הדאגה לאחר.ת והאומץ "לקחת פיקוד". כילדה בחינוך הקיבוצי של תחילת שנות האלפיים, יהלי שלי התחככה במציאות אנושית מגוונת ומורכבת. היא התאמנה בפרמטרים של עשייה שהיא מעבר לגבולות ה"אני" הפרטי, בעיקר בחגים: לפגוש את המבוגרים הזקנים בקהילה ב"בית אחווה" בשירה וריקודים, להכין את נשף הפורים המסורתי של המשק, לנקות את וואדי יגור בכל סוף קיץ (כדי שיזרום בבטחה עם בוא הגשמים) ועוד ועוד.אני אמא גאה מאד בילדה שלי שגידלה לב אמיץ וטוב ואחרי הרבה אימונים ב"לעשות טוב" לקהילה שלנו היא יוצאת בשליחות של "עשייה למען" קהילה יהודית באמריקה. אני מאמינה שכשאנחנו מחנכים לעשייה עבור אחרים - תקראו לזה תרומה לקהילה, התנדבות או בכל דרך שתבחרו, אנחנו מאמנים שרירים מאד חשובים אצל הילדים שלנו: סובלנות, נדיבות, התחשבות, מסירות, אמונה ועוד. ובדרך מופלאה שכזו הם מתגבשים לכדי מהות חזקה שאני קוראת לה: אומץ.

אני קוראת ליהלי שלי: 'שמש שלי' ומרגישה ששלחתי עכשיו את השמש שלי מעבר לים הגדול, להאיר, לחמם ולגעת בלבבות רבים וטובים.

אני מזמינה אתכם לראות את השמש שנמצאת בילד.ה שלכם, כי האנרגיה זורמת לאן שתשומת הלב מתמקדת והיכן שיש אור - צומחים עצים ירוקים חזקים ופורחים פרחים נפלאים.