סטורי טיים

אתם שואלים את הילד שחוזר מבית הספר: "איך היה לך היום?" ומקבלים את התשובה: "לא שיתפו אותי/לא בחרו אותי/אין לי חברים". וזה במקרה הטוב, שתקבלו תשובה ולא מבט מושפל אל המסך. אתם דואגים, כאובים, מעמיסים על הילד הצעות, פרשנויות והבטחות – כשבעצם אתם רוצים רק דבר אחד: "שיהיה לו טוב". אתם מבררים עם המחנכת והיא מבטיחה לכם שראתה אותו מוקף בחברים בהפסקה, מחייך בכיתה ומפטפט עם הילדה שיושבת לצידו, אבל הקול הפנימי ההורי הדואג – ממשיך לפעום. "מה לעשות?" הרבה פעמים זה עניין של פרשנות: לילד שלכ

אני רוצה להציע הסתכלות חדשה על נושא מהותי בתוך מערכת היחסים המשפחתית, כאשר המטרה המסומנת היא: שיתוף פעולה. נכון שזה קורה מספר פעמים ביום שאת מבקשת משהו מהילדים? "תרים את התיק, תאספי את הצעצועים, תערוך שולחן, תפני מדיח" ועוד.. (כמובן שאת מוסיפה "בבקשה") ונכון שזה לא תמיד עובר דרך פילטר השמיעה שלהם? ובמקרה הטוב זה מתבצע עם תוספות מענגות כמו "נו, אמא, עוד מעט" או "למה אני?.." - וזה עוד "בקטנה". אבל כשמגיעות הבקשות הגדולות והכבדות כמו – "תעזרו לנו ליהנות ביחד מהטיול ותשמרו את המר

כמה פעמים את שואלת את עצמך אם לעשות הכל בעצמך או לבקש עזרה? האם כדאי לתת משימות קטנות (או גדולות) לילדים או - ל"תקתק" את העניינים בעצמך? עם יד על הלב – נכון שאת מעדיפה לרוקן את המדיח צ'יק-צ'ק כדי שתוכלי לפנות אליו את ערמת הכלים שבכיור? את רשימת הקניות – קל לך יותר להקליד בנייד ולעשות "על הדרך" בחזרה מהעבודה? ואת ערמות הכביסה שקיפלת יפה-יפה רק את יכולה לסדר בארון בלי שיתפרקו. יש עוד כל כך הרבה "אוטומטים" כאלה בשבוע שלך, כי בואי נודה על האמת היומיום שלנו מורכב מכל כך הרבה חלקים

שעת בוקר, מתארגנות לצאת מהבית, הנערה שלך, תלמידת תיכון, מזכירה לך שיש לה מבחן היום ואת – מאחלת לה בהצלחה מכל הלב, אבל בראש הגלגלים כבר מתחילים להסתובב. התסריט הבא: "מה יהיה? היא תצליח?" הילדה התכוננה ברצינות, את לקחת אותה למורה פרטית ואת יודעת שהילדה באמת משקיעה מאמצים ובכל זאת.. "כבר הייתן בסרט הזה". והדאגה משתלטת עלייך כי המורה הפרטית הודיעה שהיא יוצאת ללימודים ולא תהיה זמינה יותר וצריך למצוא מורה חדשה ומתי נקבע שיעור ניסיון השבוע ו... – יש לך מהומה בתוך הראש. על קצה הלשון